החלטה בתיק ב"ש 1792/13

בפניי עתירה לגילוי ראיה חסויה.

נגד העותר הוגש כתב אישום המייחס לו שורה של עבירות ביטחוניות, אשר המרכזית שבהן ניסיון לחטיפת חייל, אשר נמנע לאחר שחלק מחברי החוליה שהוקמה לצורך זה נעצרו על ידי כוחות הביטחון.

במסגרת ההליך המתנהל נגד העותר כאמור, הוצאה תעודת חיסיון בנוגע לחקירתו על ידי שירות הביטחון הכללי. בגדרי החיסיון, כל פרט העלול להביא לזיהוי מי מבין עובדי השירות וכן "מקורות המידע, שיטות הפעולה, יכולות ואמצעים טכניים, נהלי עבודה ודרכי איסוף המידע בשירות הביטחון הכללי".

העתירה הנוכחית מכוונת נגד התעודה האמורה.

בדיון, ביקש ב"כ העותר לטעון את טענותיו במעמד צד אחד, שכן אין ברצונו לחשוף בשלב זה את קו ההגנה. עם זאת, ציין הסנגור כי הוא מבקש לקבל כל ראיה העשויה לסייע להגנה.

מנגד, ביקשה התביעה אף היא לקיים דיון במעמד צד אחד, במסגרתו יוצג החומר החסוי, תוך שהיא מציינת שחומר זה נבדק על ידה ואין בו דבר העשוי לסייע להגנה, מעבר לפרפראזות שכבר נמסרו.

בהתאם לאמור, שמעתי את הצדדים כל אחד בתורו, במעמד צד אחד.

לנוכח בקשותיהם, אף לא אפרט בהחלטה זו את מהות טיעוניהם. במיוחד לאור העובדה כי טיעוני הסנגור אכן התמקדו בנקודה ספציפית, המהווה לב ליבו של קו ההגנה, אותו אין הוא מעוניין לגלות לעת הזו.

יחד עם זאת, מן הראוי להבהיר כי את הראיות החוסות תחת תעודת החיסיון בחנתי בהתאם לכללים אשר נקבעו בפסיקת בית המשפט העליון ובית משפט זה מימים ימימה:

"על ביהמ"ש לבחון מחד, את הפגיעה האפשרית בביטחון האזור, ומאידך, את הצורך לגלות את הראייה לשם עשיית הצדק. ביהמ"ש יאזן בין השיקולים האמורים ויותיר את הראייה חסויה אלא אם יגיע למסקנה כי 'הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה'.

שאלת האיזון הנכון בין השיקולים המתנגשים הביאה את ביהמ"ש לקבוע פעם אחר פעם כי יש לתת מקום בכורה לאינטרס הטמון במניעת הרשעת חף מפשע, שהרי בכל שיטת משפט המכבדת את עצמה: 'הרשעת חף מפשע היא פגיעה כה עמוקה ומכאיבה בסדריו של ההליך הפלילי עד כי אין להרשותה בשום תנאי'...

יחד עם זאת, אינטרס זה לא יביא לגילוי אוטומטי של כל ראייה וביהמ"ש יחליט בכל מקרה ומקרה בהתאם לשדה המחלוקת שהתעוררה בין הצדדים. כך יוכל ביהמ"ש לדרג את חיוניותה של כל ראייה להגנת הנאשם ולהשוותה לאינטרס הציבורי המגולם בהותרת הראייה החסויה" (ב"ש איו"ש 1649/05 ח'דר נ' התוב"ץ וכן ב"ש 2819/10 עיאד נ' התוב"ץ, ב"ש איו"ש 3029/05 יאמון נ' התוב"ץ).

כל זאת, כאשר נתתי דעתי לקו ההגנה האמור ומתוך מטרה לדלות מהחומר החסוי את הראיות העשויות לסייע לעותר, ברוח הפסיקה:

"לא אחדש דבר כאשר אזכיר עוד כי על בית המשפט לשים עצמו סנגור לרגע, על מנת לבחון עד כמה עשויות הראיות אשר מתבקשת חשיפתן לתרום להגנה" (ראה ע"פ 889/86 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433, וכן ב"ש 3690/08 אבו חמד נ' התוב"ץ).

ייאמר מייד כי לא מצאתי בחומר החסוי ראיה אשר מזכה. אף לא מצאתי בראיות החסויות דבר התומך בטענותיו של הסנגור, שאינו מוצא ביטוי ראוי בראיות שהועברו לעיונו, ובכלל זה בפרפראזות מחקירתם של מעורבים בפרשה.

מאידך גיסא, התרשמתי כי חשיפת הראיות החוסות תחת תעודת החיסיון עלולה לפגוע בביטחון האזור באופנים שונים, בראשם ביכולת שירות הביטחון הכללי לנהל חקירות אפקטיביות. בעניין זה שקלתי לא רק את הפגיעה במוכחת הקיימת במקרה הספציפי אלא אף את עצמת הפגיעה המצטברת העלולה לנבוע מחשיפה מתמשכת של שיטות פעולה או דרכי עבודה של שירות הביטחון הכללי.

לנוכח כלל האמור, אין לי אלא לדחות את העתירה.

ניתנה היום, 3 בנובמבר 2013, ל' חשוון התשע"ד, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

נשיא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: